בין התקווה לאמונה

א. מבוא

לא פעם אנו מוצאים את עצמנו שרים את שירת "אני מאמין" כפעולה אוטומטית לאחר סיום שירת ההמנון הלאומי "התקווה". המאמר שלי מנסה לענות על השאלה האם אכן ההצמדה ראויה או שמא המעשה האוטומטי טעות ביסודו. את הנושא בחרתי בעקבות התקופה אחרי פסח שבה אנו שרים באופן תכוף את שירת התקווה והשאלה הזאת ריחפה באוויר בבית הספר כמו בכל שנה. זכרתי "מעשה שהיה" שקראתי באתר צו פיוס וממנו יצאתי לאתר מקורות נוספים העוסקים בנושא. ניסיתי להבין מהם המושגים 'אמונה' ו'תקווה' ומה הקשר ביניהם. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שצידדתי בה גם לפני כתיבת המאמר.
אני מקווה שהמאמר שלי יוסיף לכם מידע ואולי אף תהיות לפשר החיבור הזה ומעתה כשתחליטו להצמיד את ההמנונים או שלא להצמיד זה יהיה במודע ולא סתם מתוך הרגל.

ב. המאמר

בין התקווה לאמונה/ יניב סננס
מעובד משיעור שבת "אמור" תשע"ז בקהילת "קשת" מזכרת בתיה

– "לשירת ההמנון הקהל מתבקש לקום".

– "…להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

– "תם טקס ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה."

– זהו? מה עם "אני מאמין", האם שרים או לא שרים? זאת שאלה שכמעט בכל טקס רשמי אני שואל את עצמי. טוב, לא בדיוק בכל טקס אלא בטקסים של "המגזר". כיצד תיתכן שירת "התקווה" בלי "אני מאמין", או שאולי ראוי שלא תיתכן מציאות שכזאת.

את מילות המנון המדינה "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר ברומניה עוד בשנת 1877 תחת השם "תקוותינו". עם הזמן המילים קיבלו לחן שעד היום לא ברור מי חיבר אותו, אך מייחסים אותו לשיר עם רומני או ליצירה של מלחין צ'כי. כבר יותר ממאה שנה שאנו שרים את ההמנון "על אוטומט" ואולי לא מקדישים מספיק מחשבה על משמעותו. במהלך השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות ניסיתי ביחד עם כמה כיתות לנתח תחבירית את ההמנון הלאומי שלנו. כן, פעם ראשונה אחרי 42 שנים שאני שר את התקווה, חשבתי שראוי לעשות זאת על מנת להבין מה אני שר ואולי לנסות למצוא תשובה לשאלה האם ראוי להצמיד את שירת "אני מאמין" לשירת "התקווה".

מתברר שעל אף הנוהג לחלק את ההמנון לשני בתים, ההמנון מורכב ממשפט אחד בעל קשר לוגי של תנאי. פסוקית התנאי: כל עוד בלבב פנימה נפש יהודית הומיה ו(כל עוד) לפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה
רק אז…
המשפט העיקרי: עוד לא אבדה תקוותינו (איזו תקווה?) התקווה בת שנות (ה)אלפיים (מהי אותה התקווה?): להיות עם חופשי בארצנו (מהי ארצנו?) ארץ ציון וירושלים.

אני מבין מהניתוח התחבירי כי המסר שרצה להעביר כותב השיר (עוד בטרם הפך להמנון) שעל מנת לא לאבד את התקווה העתיקה שמועברת מדור לדור יש שני פרמטרים שעלינו לתחזק ("זכור ושמור"): (1) לשמור על המיית הנפש היהודית ו(2)לזכור להיות בציפייה מתמדת למדינה אשר בציון. עכשיו אני שואל את עצמי (וגם אתכם) כיצד קבוצת אנשים המורכבת מטלאים טלאים המשובצים בכל פינה על פני הגלובוס העצום יכולה לקיים את ה"שמור וזכור" הזה במשך כמה אלפי שנים ללא הואטסאפ או האינסטגרם, ואחרי אותם אלפי שנים גם לצעוד בדיוק לאותו המקום בתיאום מושלם ולבנות את מה שהצלחנו לבנות כאן "לתפארת מדינת ישראל"?!

התשובה המתבקשת היא אמונה. מהי אותה אמונה? בחרתי הפעם בספר המצוות לרמב"ם, מצוה א "היא הציווי אשר צוונו בהאמנת הא-להות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים". הרמב"ם אף כולל עיקר אמונה זה בשלושה עשר העיקרים במילים שכל יהודי מכיר ואף יודע לשיר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו". הרמב"ם מסביר לנו כי על כל יהודי להאמין שכל מה שקורה לו בפן האישי וגם בפן הלאומי הוא חלק ממכלול גדול הרבה יותר שאמור להגיע למצב של גאולה – ביאת המשיח, ו"אף על פי שיתמהמה" – גם אם זה נראה כאילו שהוא לא ממש מתכוון לבוא "עם כל זה אחכה לו שיבוא". על כן נראה לי כי שירת "אני מאמין" היא די טבעית לצד שירת "התקווה".

מתברר שאנחנו לא המגזר היחידי שיש לו "המנון" נוסף. גם חניכי תנועת "השומר הצעיר" שרים בטקסים מיד אחרי שירת "התקווה" את שירת "אני מאמין" שכתב המשורר שאול טשרניחוסבקי. מדוע הם שרים את אותו השיר המתחיל במילים "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך…אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא. יישאו שלום אז וברכה לאום מלאום!"? את התשובה מספק מדריך צעיר מהתנועה: "אנחנו שרים את השיר הזה תמיד, בסיום כל טקס לאחר שירת ההמנון. ההמנון לבדו אינו מספיק לנו. הציפיות שלנו ממדינת ישראל גדולות יותר. לכן אנחנו מוסיפים תוספת קטנה משל עצמנו, כדי להזכיר לעצמנו את חובתנו הגדולה יותר, חובתנו כלפי השוויון המלא בין בני האדם. אין בכך רע, הרי אנחנו לא מוסיפים את זה להמנון עצמו ולא שרים את זה כחלק מהטקס. גם לא שרים בקול רם. זה הקול הקטן שלנו שמוסיף גם את ערך השוויון בין כל האזרחים לשירה הכללית."

מה שאומר אותו בחור צעיר הוא שאנחנו אמנם חיים במדינה אחת תחת המנון אחד, אך ה"אנחנו" הזה מורכב מלא מעט קבוצות, כאשר כל קבוצה מבקשת להעלות על נס את הגוון הייחודי שלה, את החזון שהיא מייעדת למדינה. מקסים בעיניי שיש חלקים באוכלוסייה שלא מסתפקים במובן מאליו, שלא מקבלים את הקיים כפי שהוא אלא מחפשים את הדרך להוסיף, לשנות, לקבוע רף גבוה יותר בדרך אל המצוינות ואל תיקון העולם. שירת ההמנון הפרטי לצד ההמנון הלאומי היא הדרך של הקבוצות השונות להביע את עצמן ולחנך את דור ההמשך ביחס לכוונות להמשך הדרך.

מנהל בית הספר התיכון בקבוצת יבנה, יאיר לסלוי, נדרש לסוגיה הזאת לפני כמה שנים והביע עמדה המתנגדת להצמדת כל שיר או המנון באשר הוא להמנון המדינה הסוגר טקסים לאומיים. לדבריו, תוספת כזאת פוגעת באחדות העם ובייחודיותו של ההמנון כערך המאחד את כל אוכלוסיית המדינה. יאיר מוסיף ואומר כי המהלך הטקסים אנחנו כבר משלבים את ביטויי האמונה והייחודיות שלנו. אנחנו מוסיפים לימוד משנה לזכר הנופלים אומרים "א-ל מלא רחמים" ומבקש שאת סוף הטקס נשמור אך ורק לשירת "התקווה" בדיוק כפי שעושים זאת כל אזרחי המדינה באותה הדרך ולא נתבדל מהם.

אני לא יכול שלא להסכים עם הטיעון החשוב המדבר על האחדות ועל הצורך שלנו באחדות, בטח בימים אלה כשהשיח הציבורי הוא יותר מפלג מאשר מחפש את המכנה המשותף. אני אפילו מסכים שבאירועים בהם יש אוכלוסייה מגוונת ולא אחידה, כמו טקסים עירוניים, צבאיים או כאלה המוניים המשודרים לכלל האזרחים, בהם באמת יש לשמור על אחדות ועל אחידות.  בבית ספר דתי המחנך גם לאמונה בקב"ה לא מן הראוי ששירת "אני מאמין" של הרמב"ם תושר כתוספת להמנון המדינה כחלק מהחינוך לאמונה או להבעת הגוון המיוחד לנו? מדוע אין לנו הזכות להביע בשירה צמודה זאת את המיית הנפש היהודית שלנו? באותה מידה אין לי כל בעיה שגם חברי "השומר הצעיר" יצמידו בטקסים הפרטיים שלהם את שירת "אני מאמין" של טשרניחובסקי אם זה גורם להם לייחד את עצמם ולהבהיר את השאיפה שלהם למדינה מתוקנת יותר. יותר מזה, אני חושב שאם אוכלוסיות נוספות במדינה, שההמנון כפי שהוא לא משקף את מצבם (כמו אוכלוסיות לא יהודיות), ירגישו נוח יותר לשיר את ההמנון ביחד עם טקסט נוסף שיגרום להם להרגיש יותר שייכות לחברה הישראלית, למה שנמנע זאת מהן?

יש לנו תקווה ויש לנו גם אמונה בתקווה הזאת. בנינו כאן מדינה לתפארת בארץ נהדרת. התברכנו באנשי מעשה שמחפשים להמשיך לעשות ולחנך לעשייה ברוכה. חילוקי דעות היו ועוד יהיו.  אם שירת "אני מאמין" (לרמב"ם או לטשרניחובסקי) או אפילו "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" היא חומר הבעירה של התקווה – אני בוחר שלא לוותר על השירה, לא של שירת התקווה ולא של שירת האמונה. אחרי הכול זאת רק העמדה שלי. לאנשי החינוך ולמובילי הטקסים בבתי הספר, הייתי מביא את השאלה הזאת לפתחם של התלמידים, להעלות בפניהם את השאלה הזאת, לשמוע את עמדתם בעניין ולתת להם להחליט כיצד הם היו רואים לנכון לסיים את הטקס שלהם. מעבר לחינוך לאמונה אני רואה בתהליך הזה גם חינוך ללקיחת אחריות חברתית ולקבלת החלטות מתוך שיקול דעת והתחשבות בכלל.

התקווה

ג. רשימת מקורות

בן אבויה, א. לשירת ההמנון. אתר צו פיוס. 1.5.2012

יואלי, א. פרופ' לנדאו לבני עקיבא: לשיר "אני מאמין" זה חילול הקודש. חדשות סרוגים. 25/4/12

הכהן, א. כיצד הפכה "התקווה" להמנון. הספרייה הווירטואלית של מטח. נצפה ב14/5/2016

שלושה עשר עיקרים. דעת – אנציקלופדיה יהודית. מכללת הרצוג. נצפה ב14/5/2016

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s